ועידת האקלים של הארץ

לקח לי זמן לשים את הציניות בצד, להפסיק לבהות בעציצי הרקפות  שעל הבמה עטופים יפה כל כך בנייר עיתון (הארץ כמובן), או לחשוב על היום היפה שבחוץ שפרץ לפתע בין ימים רבים אפורים וגשומים ולהבין שאכן קורה כאן דבר. 
האולם בבנייני האומה היה מלא מפה לפה, הייתי בו פעם בכלל? אני מביטה סביב ומפנימה שכל טקס שישבנו לראות בילדותי אני והורי, אני ואחיותי בטלוויזיה כנראה שהתרחש כאן בחלל זה. ובדיוק על הבמה שעכשיו עיתונאי זה או עיתונאי אחר של עיתון הארץ עורכים ראיון או מנחים פאנל.
האירוע הזה שנשמע היה מייגע בתכלית כשנרשמתי אליו ועוד זמן נטיתי לחשוב שיום כזה עדיף לבלות בחוץ,  לפגוש את הפריחה המתפרצת, לטפל  בשתילי הירקות שלא מזמן שתלתי, האירוע הזה הלך והמריא ככל שהתקדם היום. הלך ונסק מעלה מעלה ולגבהים שלא יאמנו.
אז מה בעצם אפשר לומר? הרי את ההתחממות כולם כבר מכירים ויחד איתה את ההבטחות הריקות שמפזרים באוויר חדשות לבקרים מנהיגי העולם והנה גם אצלנו. הרי בכך אין כל חדש וגם אין כל עניין. ובכל זאת מצאתי עצמי מרותקת לבמה. אני פעילת סביבה מזה שנים  והגעתי במידה רבה בגלל ספר חדש שכתבתי. הספר שממשיך לזמן לי מפגשים מרתקים וחוויות ממחוזות אחרים. והנה אני יושבת באולם במקום לצאת למבואה ולפגוש אנשים ומקשיבה לדוברים על הבמה. 
האולם לעיתים מלא  ולעיתים הרבה פחות אבל במבואה המון אדם. יש שנכנסים יש שיוצאים. כל כך הרבה אנשים עברו דרך הכנס הזה. דיברו, הקשיבו, פגשו זה את זה. התרשמתי מהארגון, מהכיבוד שלא כלל רכיבם מן החי, מהעדרן המוחלט של כוסות חד פעמיות. וכן, מדובר בעיתון אז צילום והנחיה שהיו ללא דופי ואף יותר מכך. 
אבל מה עם התוכן? אז זהו. הנה ראש עיריית ירושליים. אני לא מכירה את פועלו אבל מאיך שנראית העיר המארחת אני משוכנעת שיש לו כמה דברים על סדר היום לפני סביבה. והנה הוא מדבר ומסביר עד כמה הוא מחוייב. בעיני זה לא עניין של מה בכך. עד לא מזמן לא היתה רטוריקה כזו. נושאי סביבה כלל לא היו על סדר היום. אחרי הדיבורים כן יגיעו מעשים. אני מאמינה (או לפחות מקווה...)
והנה מנהל  הרכבת. יש כל כך הרבה דברים בעייתיים עם הרכבת. ואני יודעת ופוגשת את זה שהיא לא רק לא נוסעת בשבת אלא גם בששי כבר לא ובשעות הערב כבר לא. אבל היה לי מרתק לשמוע על אמצעי התחבורה הזה שהוא אולי העתיק מבין אלו שבשימוש כיום וכנראה גם היעיל שבהם. ובפרט לראות איך בסיום דבריו ניגש אליו אחד הנערים מתוך קבוצת נערים שנכחה באולם (תלמידי בית ספר שמאוד פעיל בנושאי האקלים ושנציגה שלו גם השתתפה בריאיון שרת איכות הסביבה) ופשוט הודה לו. אמר שהוא מרבה לנסוע ברכבת והוא מצטרף לתודות של המנהל לעובדים.
וגיא רולניק מראיין את המפקח על הבנקים. מי ידע שראיון יכול להיות ההצגה הכי טובה בעיר?
כמובן שהפאנל שעניין אותי במיוחד היה הפאנל שעסק  בתחבורה. הרי את הספר שכתבתי הקדשתי כולו להליכת יום יום ולשאלה למה ננטשה בקלות כזו. הרגע המכונן בו היה כשהמשתתפים  נשאלו איך הגיעו לכנס. רובם אכן הגיעו בתחבורה אלטרנטיבית ובפרט הדהימה מאיה פארן מנכ"לית  ארגון 15 דקות שאמרה שלא הגיעה במכונית. אין לה רישיון ואין לה מכונית. מי היה מאמין שבישראל 2022 הכל כך שועטת קדימה יאמר משפט כזה על הבמה ויזכה לתשואות. ומהפאנל אני למדה על כך שמי שבוחרים לנסות תחבורה ציבורית זקוקים בתחילת הדרך  להנחייה וליווי.  אחרת גם אם השרות מספק הם ינחלו אכזבה מרה.
ואם כבר תשואות אז הקהל של הארץ חלק אותן בנדיבות עצומה לד"ר שדאד אטילי  שר המים לשעבר  ברשות הפלסטינית שהשתתף בפאנל שעסק בסוגייה האזורית ואיך שיתופי פעולה אזוריים יכולים לעזור להתמודד עם המצב. אני מצרה על שלא עלה בידי להחליף איתו מילה והרי מפגש אנושי הוא תכליתם של אירועים כאלה ואני הייתי רוצה לשאול איך מתייחסים לנושאי סביבה כשאוכלוסיה רבה היא קשת יום ומן הסתם הליכת יום יום שכל כך מעניינת אותי היא עבורה כורח ואילוץ... אז זהו שצריך קצת יותר מיומנות בכנסים ממה שיש לי ואני רק עכשיו מבינה שכשרואים אנשים בחליפה ועניבה הם באו לדבר וכדאי מאוד להיות ערנית... 
אבל עם דב חנין כן הצלחתי להחליף מילה (וספר שכתבתי  אף נמצא בדרכו אל תיבת הדואר שלו בזכות הועידה). את דב חנין שמעתי לראשונה לפני יותר מעשור בהרצאה בפרדס חנה. איך הוא מצליח לשמור על אופטימיות? איך הוא כל כך משוכנע שהייאוש אינו אופציה? אני באמת רוצה להגיד לו תודה על הנאום המעולה והמון תודה גם לעיתון הארץ
זו היתה ועידת האקלים הראשונה – אני כבר מחכה לוועידה הבאה. תודה