יומן קטיף

התחלנו לקטוף ביום ששי 13.5 וסיימנו ביום שני 6.6 תקופה קצרה, מרוכזת. מביאה אתה מטר של חוויות וקשת רחבה של רגשות. הכוחות כמו פונים לכיוון אחד. יש מטרה. צריך להספיק להוריד את הפרי. ימים ארוכים ועמוסים באתגרים. להספיק לקטוף את הפרות לפני שיהרסו, לעמוד בהזמנות, להרחיב את מעגל הקונים, את מעגל העובדים. לנווט, לנתב, לשרוד.
החיים מתנהלים קרוב והמרכז שלהם היא אותה שורת עצים אליה הגענו. שם העגלה, שם התיקים, שם הכל שוקק פעילות וחיים.
אנחנו רגילים לחשוב על מרכז במונחים אחרים לגמרי. מקום שעבר שינוי משמעותי , נבנה, אוכלס. קניון למשל או לחלופין מרכז עירוני. מרכזים אלה עשויים להיות שוקקי חיים אך לא בהכרח. לא אחת מרכזים עירוניים עומדים בשממונם ואילו קניון גם כשהוא הומה אדם מתקיימת בו סוג של שממה. הנוף האחיד, ציבור הקונים הזר לעצמו, צבור המוכרים שגם הוא הגיע אך לרגע והכרותו עם הנעשה סביבו דלה ושטחית.  ודווקא השורה משקפת לימים ספורים בשנה תחושה חזקה של מרכז.  אנחנו עובדות לא רחוק האחת מהשנייה. חולפות פעם ועוד אחת האחת על פני השנייה. מתפעלות למראה גמל שלמה חגיגי במיוחד, מוצאות באקראי את הפרי שהרוח ציירה עליו דוגמה מושלמת.
אני לומדת כל כך הרבה מהנשים שסביבי. מהשיחות איתן. החיים קורים כאן. בבוקר התחושה רעננה ומבטיחה ואט אט השמש עולה, החום מאט אותנו, עייפות מתגברת. בשבוע האחרון לקטיף מצאתי עצמי ישנה על האדמה בהפסקת האוכל. צוברת ואוגרת כוחות.
הכוחות אחרים בתקופה זו. אני אחרת. לא מצליחה לזהות את האשה שקמה מעצמה כל בוקר בשעה חמש, יום אחר יום. ישנה בלילה פחות מ7 שעות, אולי אפילו פחות מ 6. כמעט לא יושבת. כמעט לא נחה. מנסה לא לתת להכנת האוכל להישמט. זה לא קל וזה מחזיק כמעט עד לסוף הקטיף. תזונה מעטה אך כזו שכוללת מרכיבים טובים.
חלקת ארטישוק ששתלנו הבשילה ממש לימות הקטיף ואנחנו התלוצצנו על שעליה עיקר תזונתנו.  וכן תבשיל שהוכן בערב ומחכה במקרר לכשאשוב למחרת מיום עבודה מתיש (ואתנחם בו כל כך). 
אני אחרת ואני גם לא לבד. עופרי התמקמה בביתנו ולקחה חלק בכל תחום הפעילות. המשפחה מתגייסת בסופי שבוע.  גם באמצע השבוע משתדלים לשים יד. לעזור להעמיס. דליה מגיעה לנקות. אני לא פוגשת אותה. רק את הבית הנקי שהיא משאירה לנו. 
הימים יפים. העייפות בצהריים בריאה. אני ישנה. כשהעומס אינו בשיאו נכנסת לתוך ערב נעים....
כשאני מסתכלת אחורה אין בי געגוע. קשה כל כך, לחוץ כל כך.  הפירות הרבים שנזרקים כי לא מצאתי להם דורש (פירות סוג ב') וגם כי בזמן כל כך קצר יש גבול לכמה דברים אפשר להחזיק. אני יודעת שאם לא אצור שינוי מבני, אם לא אבנה שותפות, לא אכנס לתוך מהלך שיווקי ספק אם יהיה לי כוח להתחיל שוב קטיף. זה רחוק ובאמת אין סיבה שכבר עכשיו אעסוק בדבר. אבל בכל זאת זו תחושה שמבהירה לי שהחשש בשנה הבאה שוב יהיה מאוד מובהק. וזה חבל.
כי אני לא יודעת אם יש בכלל תקופה בשנה שאני כל כך חיה בה. כל כך הרבה חדווה. יש רגעים שאני מבטיחה לעצמי שעבודה חקלאית תמלא עוד ועוד ימים בשנה עבורי. היום היא ממלאת חלק מהשנה. תקופות של דילול, של פיזור זבל, גיזום. בתקופות אחרות אני מגיעה לשטח מעט. גם אצל חקלאים שכנים זה המצב. כמעט באחת הם עוברים מכמות בלתי נתפסת של עבודה, ממרוץ קדחתני אחר עובדים לימים בהם מגרדים עבודה בקושי רב. לא רק לחדות השינוי אני ערה יותר. גם להיות הישוב בו אני חיה - בחודשים אלה - מעצמת מזון. מי שלא בקי בניואנסים  לא בהכרח יצליח להבחין. לקלוט בעין את המשאיות העצומות שנכנסות ויוצאות.  הסחורה אינה גלויה לעין אבל תנועה זו כמו גם קבוצה של פועלי יום ישובים בצל העצים בכניסה לישוב, שמחים על סיומו של יום עבודה מלמדים את הפרי הרב שנקטף.  ובאמת שיש משהו מופלא בעייפות של אחרי יום עבודה פיזית. התחושה בגוף נכונה. הוא עייף. עייף אחרת.
וביום היחיד השנה שחזרנו לקטוף אחרי הפסקת צהריים זכינו להרגיש איך זה לשוב הביתה עם השמש השוקעת. להרגיש איך זה כשמסיימים יום עבודה בחוץ כשגם היום נגמר.