הליכה
באיטיות ובהתמדה ספרים ממשיכים להתפזר.
אני משתדלת להגיע לדואר אחת לשבוע עם מעטפות ואלה ממשיכות דרכן לישובים שונים.
לעיתים ישובים גדולים ומוכרים ולעיתים כאלה שספק אם ידעתי על קיומם. 
טיפין טיפין חוזרות גם תגובות. אני מופתעת לגלות שהליכה מדברת אל רבים מהקוראים. אני מופתעת אף יותר לשמוע מקוראים על  שבעקבות הקריאה הם מנסים להשיב את ההליכה לחייהם...
תודה לספר. תודה אלוהים שהיה לי הכוח והאומץ לכתוב
תמונה
ועידת האקלים של הארץ
לקח לי זמן לשים את הציניות בצד, להפסיק לבהות בעציצי הרקפות  שעל הבמה עטופים יפה כל כך בנייר עיתון (הארץ כמובן), או לחשוב על היום היפה שבחוץ שפרץ לפתע בין ימים רבים אפורים וגשומים ולהבין שאכן קורה כאן דבר.  האולם בבנייני האומה היה מלא מפה לפה, הייתי בו פעם בכלל? אני מביטה סביב ומפנימה שכל טקס שישבנו לראות בילדותי אני והורי, אני ואחיותי בטלוויזיה כנראה שהתרחש כאן בחלל זה. ובדיוק על הבמה שעכשיו עיתונאי זה או עיתונאי אחר של עיתון הארץ עורכים ראיון או מנחים פאנל. האירוע הזה שנשמע היה מייגע בתכלית כשנרשמתי אליו ועוד זמן נטיתי לחשוב שיום כזה עדיף לבלות בחוץ,  לפגוש את הפריחה המתפרצת, לטפל  בשתילי הירקות שלא מזמן שתלתי, האירוע הזה הלך והמריא ככל שהתקדם היום. הלך ונסק מעלה מעלה ולגבהים שלא יאמנו. אז מה בעצם אפשר לומר? הרי את ההתחממות כולם כבר מכירים ויחד איתה את ההבטחות הריקות שמפזרים באוויר חדשות לבקרים מנהיגי העולם והנה גם אצלנו. הרי בכך אין כל חדש וגם אין כל עניין. ובכל זאת מצאתי עצמי מרותקת לבמה. אני פעילת סביבה מזה שנים  והגעתי במידה רבה בגלל ספר חדש שכתבתי. הספר שממשיך לזמן לי מפגשים מרתקים וחוויות ממחוזות אחרים. והנה אני יושבת באולם במקום לצאת למבואה ולפגוש אנשים ומקשיבה לדוברים על הבמה. (להמשך קריאה....)
אקופמניזם
ביום האשה השתתפתי באירוע שהתקיים בחיפה במרכז אשה לאשה. הסופרת עדנה גורני הרצתה בפנינו על אקופמניזם.
היה ערב מעורר השראה ומעניין כל כך...
קהל מצומצם של נשים, מהן צעירות , מהן מבוגרות, מהן בעלות זיקה למרכז בו התארחנו ומהן שזו להן הפעם הראשונה לבקר במקום.
גם כאן כמו בספרה המופלא של עדנה גורני: בין ניצול להצלה עמדה החולה במרכז הבמה והעירה אצל כולנו התעניינות עצומה. האם היה זה שגעון גדלות שהביא על המקום הרס וכלייה או שמא שגיאה היסטורית, חוסר הבנה. היחסים בין בעלי הכוח לחסרים אותו, על פי התאוריה האקופמנסטית, מיוצגים  בזוגות דוגמת היליד לעומת המתיישב, הטבע לעומת התרבות וכמובן האשה לעומת הגבר. אני מלקטת לאורך דבריה של המרצה עוד ועוד קישורים לספרים, למאמרים. סקרנית לרגע בו אפגוש את הטקסט שהיא מספרת עליו ובו תופעה שלא תאמן: כובעי נשים מקושטים בפוחלץ ציפור שהיו פופולרים להחריד באירופה של המאה ה19
תמונה
תודה ליונית קריסטל ששלחה לי את התמונה הזו ותודה על הרצאה נהדרת שהעבירה יונית בנושא וקראה לה בשם: תרבות הביצות.
בספר של עדנה גורני מתוארת הגישה הרווחת באמצע המאה הקודמת  לביצה והיא גישתו של יהודה קרמון הגורסת שימת החולה על שלל החי והצומח שבה אינה אלא מפגע. את תושבי הביצה  - שיונית מתארת כה טוב שידעו לחיות בה, ידעו לקיים עצמם ולייצר מחצלות מהצומח בה - ראה כרמון כאנשים שאינם מסוגלים להכפיף את הטבע לרצונם, אינם מסוגלים לשלוט בו שלטון חסר מיצרים.  מהרצאתה של עדנה גורני למדתי שאותו קרמון הוא שאחראי לספרי הגאוגרפיה עליהם חונכנו אני ובני דורי. אולי אין למה לחכות ואין למה לצפות מהדור שלנו ואין להתפלא על טיב ההחלטות שמתקבלות כיום במשרדים השונים. וצריך לקוות שבמערכת החינוך היום  הילדים פוגשים  גישה של צניעות והדרת כבוד כלפי הטבע הסובב אותם. כישגיעו הם יום אחד לאחוז במושכות ינהגו אחרת.
אינשאללה....

נשלח על ידי Truppo ניוזלטר