יום הקשיש

אסופת מכתביה של חנה סנש "את לבדך תביני" שיצאה בשנת 2014 בהוצאת הקיבוץ המאוחד העניקה לי את אותם רגעי חסד ששייכים בלעדית למפגש מבורך ואינטימי עם ספר. 
נהניתי והתפעלתי מהאופן בו מתוארים במכתבים נופי הארץ, מהיכולת של בחורה צעירה כל כך לנתח בחדות את המציאות הסובבת אותה. מבודפשט. בודפשט, העיר האלגנטית שהשאירה מאחוריה ומדי פעם שבה להיזכר בה ולהזכיר אותה במכתביה. 

אחד הדברים ששבה את ליבי כשקראתי את הספר היה תיאור שעות אחר הצהריים בבירה האירופית. שעות שהוקדשו לביקורים הדדיים בין בני משפחה. שיגרה שמצטיירת בעיני שלווה, חסרת יומרה, רוגעת.  יכולתי לדמיין ריהוט עתיק, ספות מרופדות בנדיבות ועליהן ישובות שתי נשים קשישות ומשוחחות על דא ועל הא. 

סטפן צוויג באוטוביוגרפיה המרהיבה שלו – העולם של אתמול – מתאר את וינה ערב מלחמות העולם . תקופה אחרת, עיר אחרת ועדיין הקצב האיטי, היציבות המונומנטלית כמו זורקים את הקורא בן זמננו למחוזות השקט. אל תוך עולם שרבים מסממניו (התרחק שקעו ונגוזו .

אני חושבת על הוויית אחר הצהריים בבודפשט הבורגנית, על שעות בין ערביים שנמתחות ונמרחות אל מול וילון פשתן שאור רך נשקף מבעדו  או על המפגשים המשפחתיים שהיו נהוגים בקריית אתא  בסלון ביתה השדוף של סבתו של בעלי ואני לא יכולה שלא לתהות אודות אותה תלישות מרצון אליה פניתי אני ואליה פנו הורי ורבים ממכרי. 

כאן  - בשונה מתחומים אחרים – אין לי אלא להאשים את עצמי. צדקו בעלי והמנחה שלו שדנו בנושא כשנפגשו אחרי שנים בימי השבעה על מות אביו של המנחה. התלישות מסביבה קרובה ואהובה, העדר מפגשים עם האנשים היקרים לנו אינם תולדה של מחסור בזמן. היום גם אני מבינה את מה שלא הבנתי אז.

אנחנו בוחרים לעשות דברים אחרים. להתפזר במרחב ובזמן. לצאת לרטריט, להירשם לסדנא, לבלות סופש במלון, ללמוד, להתעמל. אני מרבה ליצור לעצמי מפגשים סביב נושאים שבוערים בי, עוד אירוע ועוד התרחשות ובדרך אני הולכת ומאבדת אחיזה באותה סביבה אנושית שהיתה יכולה אולי ללכת איתי הלאה. להמשיך וללוות אותי לאורך חיי. להקנות יציבות. להרבות ביטחון.
לפני שבועיים נלוויתי לאמי לאירוע שהתקיים במתנ"ס הקרוב לביתה. האירוע זכה לשם המלבב יום הקשיש וכשהגענו כמובן שנוגנה באולם מוזיקה שמחה ועולצת. עובדות צעירות, ככל הנראה נציגות של חברת סיעוד זו או אחרת סבבו סביבנו.  לבושות ומאופרות בקפידה. כשיצאנו משם הכתה בי ההבנה שאין להן מושג. אין להן מושג שהאישה עם ההליכון או זו הנתמכת על ידי עובדת זרה, היו גם הן פעם באביב ימיהן. נשים נמרצות ויפות  שנעו (לפני ארבעה וחמישה עשורים) בחופשיות ובקלילות בין קריירה למשפחה, בין אפיית עוגה להשתתפות באספת הורים. כיום כמובן אין לכך זכר. חלקן מעוררות רחמים במראה שלהן, בשערן המקליש, ביכולות שמתעקשות לעזוב את גופן בזו אחר זו. סביר שאיש לא יכול לשער או לנחש.  הרי אנחנו כבר מזמן לא חיים את חיינו באותו אזור גאוגרפי בו נולדנו. אותן עובדות צעירות שפגשנו במתנ"ס סביר שלא גדלו בישוב זה והנשים שהכירו בילדותן יזדקנו הרחק מעיניהן. 

אולי הרגע בו פגשה אמי בהתרגשות אין קץ אישה מעברה, אישה שבמשך שנים עבדו באותו בית ספר. לימדו, קיטרו זו לזו, שתו קפה בחדר המורים מעשה יום ביומו היה יכול לרמז לנו ולסובבים אותנו שקשישים אלו יש מאחוריהם עבר עשיר ושהזמן לא יחסוך שבטו גם מהצעירים שביננו. 

כל כך הרבה שמחה היתה כשנפגשו .  והרבה עצב גם כן. 

והאמת שהגענו לשם המפגש. המפגש שאנחנו כבר לא יודעים איך אפשר לגרום לו לקרות. חשבתי שאולי עלי לברר אם יש עוד נשים במצבה של אמי. ספונות בביתן, נואשות לחברה של אדם בן גילן.  לרגע עברה בי מחשבה שאנסה ליצור אני את המקום אליו באים כדי לשבת יחד, כדי לדבר. כמו כל כך הרבה דברים שפעם פשוט קרו ועכשיו צריך לנסות  ולהמציא אותם. כשהם היו חלק מהווית היום יום איש מן הסתם  לא שם לב לקיומם, לא טרח להודות על עצמם היותם.  ואלו היום גם אם נשקיע את מירב המאמצים, גם אם נקדיש לדבר סכומי כסף גבוהים אין סיבה אמיתית להאמין שישובו. מה שחלף חלף. 

אצל סבתו של בעלי לא רק המשפחה התכנסה. למעשה המשפחה הגיעה על ענפיה השונים בשבתות. אם במקרה הזדמנו לביתה באמצע השבוע מצאנו אותה יושבת בחברת  בת דודתה שגרה בבניין הסמוך. קרובות משפחה וקרובות גאוגרפית יכלו שתיהן להמשיך ולהיפגש, להמשיך ולהתראות  עד גיל מופלג.

אולי זה לא נשמע כל כך מיוחד או מעניין. רובנו בוחרים אחרת. מקדשים את האינדווידואל. את היכולת לעשות בכל רגע של חיינו את הדבר המתאים לנו ביותר. להימצא בצמיחה, להתאוורר ושאר פעולות על שמותיהן המפתים. כל דקה ומה שמתאים לה. כולנו מתניידים ברכב פרטי אף שזו דרך התניידות שלא תשרת אותנו בזקנתנו והיא גוזרת חיי מדבר על הורינו הקשישים  ועל החלשים שבקרבנו. למה שנחשוב על כך עכשיו? ובאמת, גם הורי מן הסתם לא נתנו דעתם על כך כל עוד היו חלק ממרוץ החיים. כנראה שבמוקדם או במאוחר נמצא גם אנחנו את עצמנו בצד החלש של המשוואה. נידונים לבדידות ולניכור מוחלט מכל מה שבחרנו לשתף אתו פעולה בהתלהבות אין קץ.