בימים שעוד היה בביתי קואופרטיב אורגני (ממש כשהתחלתי את דרכי הסביבתית) יצא לי להשתתף במפגשי "קואופים".
נהניתי מאוד להכיר את הקואופרטיבים האורגניים שפעלו אותה תקופה באזור מגורי, קהילה של אנשים שפועלים ברוח דומה ואחת לשנה ויותר נפגשים ומעלים שוב ושוב את אותן בעיות, מתלבטים בדילמות נדושות: כן להרשם או לא, איך אפשר לקנות במחיר נמוך יותר מהיבואן המיתולוגי הרצל ביבי וכד'.
מאוחר יותר התגלגלתי לחקלאות. יש עונות בשנה שהחקלאות שאני עושה היא יומיומית. בתקופה זו של השנה אנחנו קוטפים. העבודה מתרחשת מדי יום ואנחנו עובדים קשה.
בשנות הקטיף הראשונות ניסיתי למצוא את ידי ואת רגלי. לאט לאט למדתי צדדים יפים, את המפגש האנושי שהוא מאפשר, את השיחות הרבות שמתקיימות לצד העצים. יש מי שבאו לעבוד עונה ועוד אחת. שנה אחרי שנה. עזרו לי להתמיד. ויש שבאו לשנה אחת. אבל תמיד מצאתי את עצמי מופתעת לפגוש את מי שכן מבקשים ואוהבים לעבוד בחוץ.
ולמדתי המון ואני ממשיכה ללמוד. בשנה שעברה קטפה איתי לאורך כל העונה בחורה מקסימה בשם עופרי. היא סיפרה לי בהתלהבות על קטיפים בהם השתתפה במסגרת ארגון שנקרא "אנשי הקטיף". הבטחתי לעצמי חגיגית שכשאגיע לעונה יותר רגועה - וכאלה בהחלט קיימות במטע – אנסה לחבור אליהם ליום עבודה כדי לכיר אותם מקרוב, לחוות את האווירה. את קטיף המנגו תיארה עופרי באור נהדר. הוא מתרחש בקיץ, מסיימים ואז טובלים במעיין, חיים בשטח. המחנה שהם עובדים במשך כמה ימים כדי להקים אותו לעצמם. כשחשבתי להצטרף ליום זכרתי שהיא הזכירה גם את האפשרות לכוויות. כוויות שהשרף של המנגו עלול לגרום. מתלבשים טוב, מגנים על הגוף ועדיין לעיתים ניתז שרף. זה עלול להיות כואב ולא נעים.
2
אני לא יודעת אם זה מה שהרחיק אותי מלהגיע לקטיף או שבמהלך החודשים שבין קטיף השסק לקטיף המנגו שכחה ההתלהבות, שקעתי לתוך דברים אחרים והתקשיתי למצוא זמן וכוח לסוע לצפון לקטוף. כך או כך בקטיף השנה למדתי ממי שהגיעו לעבוד שכשהמנגו בשל המצב אחר לחלוטין. כמעט שלא קורה שנכווים. כוויות מתרחשות עם מנגו שנקטף טרם זמנו.
אני לומדת ולומדת ולומדת ושוב מבטיחה לעצמי שבקיץ אסע לקטוף מנגו אבל הפעם אצל סמי ודבי שהם חברים ומשק אורגני והם המקום בו עובדים בשגרה הזוג שהגיע לקטוף איתי שסק וסיפרו לי את סודות קטיף המנגו.
זה אולי מצריך לספר עוד משהו: אנשים באים לגור איתנו. עד לפני מס' שנים הקוטפים הגיעו לעבוד ובסיום יום העבודה שבו לביתם. עם הזמן ראיתי שאני זקוקה למס' גדול של עובדים ושלא תמיד אפשרי לגייס אותם מקרב הגרים באזור. אז התרגלנו לגמרי שהבית למשך תקופת הקטיף הוא מקום שאנחנו חולקים עם אנשים נוספים. אני זוכרת את עצמי לפני שנה או שנתיים יוצאת מהחדר לפינת אוכל וחבורת בנות יושבת ודנה סביב השולחן בעניין זה או אחר ואני ממשיכה בענייני כאילו מדובר בדבר רגיל.
ובאמת הכל אחרת בקטיף. הכוחות נמצאים כי האנדרנלין מאוד גבוה. בימים הראשונים אני חוזרת מהמטע ומחפשת בנרות מה עוד צריך לעשות. כאילו האפשרות של ישיבה הגוף פשוט שכח אותה. כאילו אסור לתת ללאות להתפשט באברים.
לפני מס' שנים התחלתי לתת את דעתי גם למובילים שבאים לקחת את הפרי. המפגש איתם תמיד היה מפגש נעים, שמחים שוב להיפגש אחרי שנה. אנחנו מכבדים אותם בפירות שימתיקו להם את שעות הנסיעה. ואז גם התחלתי להבחין שלאורך שנים אלו אותם האנשים. והם עוברים במין סבב בין המשקים. חלקם אוספים הזמנות וממשיכים לעבודה במשק, חלקם נהיגה היא עבודתם. הם מספרים על מקומות יפים שהם מבקרים בהם לאורך היום. ולא אחת ניכר שהם אוהבים את עבודתם. הם באים ואוספים את הפרי, אין זכר לסיפורים ששמעתי במשפחה על הקטיף בימים עברו ועל אותם סוחרים משוק תלפיות שהיו יושבים בסככת האריזה לאורך שעות, מתמקחים בהתלהבות על המחיר, עוברים בין החקלאים ועד שמוצאים את הסחורה שעוד באותו ערב תימכר לעקרת הבית עם כף דמויית יעה. התרגלנו שזמן הוא משאב כל כך יקר שאני משתדלת להיות מוכנה עם הפרי ולצמצמם את האפשרות של עיכוב ככל הניתן.
בתחילת העונה נודע לי שמי שאסף ממני פרי עבור אחד המשקים בשנים האחרונות נפטר במהלך שנה זו. הידיעה הכתה בי. מצד אחד, שנה אחר שנה, אני אומרת לעצמי שמזל שאנחנו שבים להיפגש. מי שמזמינים ממני, מי שמגיעים לקחת, מי שבעלי המשקים. שנה היא פרק זמן ארוך והנה צלחנו אותו בשלום וזה כלל לא מובן מאליו ומצד שני כל כך הזדעזעתי לשמוע שמתישהו ואחרי שהעונה אצלי כבר תמה נפטר אותו אדם שפגשתי פעמיים בשבוע לאורך עונות הקטיף האחרונות.
אני מנסה וכך גם אחרים שהחקלאות שלנו תהיה אקולוגית. זה לא תמיד מצליח. לי יש לא מעט פלסטיק שאני משתמשת בו בחומרי האריזה וטרם מצאתי לו תחליף. את הקרטונים אני ממחזרת בקנאות, זה גם מקל עלי וגם חוסך פסולת (הסטנדרט השתנה לחלוטין מאז מכרו שסק בשוק עם יעה וככל הנראה לתוך כלי קיבול שהביא איתו הקונה). כדי שהפירות יגיעו ליעדם יש כמובן לא מעט שינוע. פירות שונים גדלים במקומות שונים בארץ. גם אני כצרכנית לא הייתי רוצה להסתפק בפירות שגדלים באזור שלי. אני אוהבת מאוד דובדבנים שגדלים בגולן. מנגו שגדל ליד הכנרת ועוד.
ואולי גם אנחנו המשקים מהווים סוג של קהילה. מקומות שהזמן לא עצר בהם מלכת אבל הם כן בסדר יום שונה ואחר מהנעשה מחוץ להם. שטחים חקלאיים שלתקופות מסוימות בשנה מקפלים בתוכם חיים שלמים ועשירים ומתקיימת ביניהם תנועה מתמדת שמאפשרת מעבר של פירות וירקות.
אני מאחלת לעצמי לא למהר אחרי הקטיף להחליף לא'. זה תמיד מפתה. לסוע, לצאת. אול טוב יהיה אם אמשיך לבנות את הדבר שלי. ואולי כשארצה להתאוורר ארהיב עוז ואבקר ליום קטיף במשק אחר.