עבודת כפיים כמשאב

רבים לא יסכימו עם הדברים. יהיה מי שיכעס ויתרעם. שכן עבודת כפיים עדיין נמצאת סביבנו. לרוב היא נחלתם של מעוטי היכולת. אנשים קשי יום שאנחנו חולפים על פניהם ברכבנו כשהם אוחזים חרמש ומכסחים את העשב שלצד הדרך ולא אחת תחת שמש קופחת. או אלה המניפים פחים מלאים ברחוב בו אנו גרים אל משאית האשפה.
ובכל זאת, העולם משתנה והוא עושה זאת בקצב מסחרר.
בציר ענבים שבילדותי היה מלאכת כפיים הוחלף במכונה הנכנסת בין שורות הגפנים ובמשך לילה אחד בוצרת כרם שלם.
מסיק זיתים שעד לפני שנים ספורות עוד דובר ודובר עד כמה העבודה בו רבה ויקרה גם הוא נעשה כיום יותר ויותר על ידי מכונות.
מזה כעשור עבודת האדמה היא חלק משמעותי מחיי. אני מגדלת עצי שסק, לעת עתה מדובר בטיפול ידני ובפרט עבודות הדילול והקטיף. במהלך עבודת הדילול אנו ניגשות לעץ, עוברות ביסודיות מאשכול פרחים למשנהו, וכמו מעצבות אותם מחדש. במהלך תקופת הקטיף ניגש אל אשכולות הפרי ובעדינות נקטוף את הבשלים והטובים שבפירות. נניח בזהירות בסלסלת פלסטיק הנמצאת באדנית תלוייה על כתפנו.
יתכן שבתוך זמן לא רב תימצא מכונה שתדלל את הפרחים ותקטוף את הפירות.  (אני מודה שאני מתקשה לראות את זה קורה בגלל אופיין של פעולות אלה).
מאחר ונקלעתי לענף חקלאי עתיר עבודת כפיים ( גם הגיזום ידני ובמקרה של המטע שאני מטפלת בו גם עבודת פיזור הקומפוסט) יצא לי ללמוד לא מעט על התשוקה שלנו לעבודת כפיים. על ההנאה הרבה שבאפשרותה לגרום לנו. אני משערת שלו היינו אני וחברותי למטע עובדות בעבודת כפיים מדי יום ולאורך השנה כולה, אלו היתה זו עבודה קשה ומכבידה לא הייתי כותבת שורות אלה. אלא שלא זה המצב. העבודה במטע משתנה עם העונות. ישנן תקופות שאין עבודה כלל. פרט לעונת הקטיף כמעט שלא ניכר לחץ בעבודה. 
התמזל מזלי לעבוד בחברתן של נשים שרוחשות כבוד והערכה רבה למטע ולעבודה בו. שמחות לאפשרות להימצא בחוץ, להזדמנות להפעיל את הגוף – להימתח אל מול צמרות העצים. כבר בעונת הדילול הראשונה השתאיתי אל מול הנאה זו. נהנות פעם מהחברה והשיחה ופעם דווקא מהלבד ומהשקט.
בילדותי ראיתי את הדברים באור שונה לחלוטין. הקימה בשעות הבוקר המוקדמות היתה קשה עד בלתי אפשרית. שעות העבודה במטע של הורי מיאנו להתקדם. כל יום היה העתק דהוי של קודמו: היום קטיף, מחר קטיף – לא נגמר. 
זה עתה סיימנו עונת קטיף מאוד אינטנסיווית. קצרה , מעייפת. זו העונה הששית לי במטע. אף יום לא נראה כקודמו. היו ימים בהם עגלת האריזה והציוד שעליה נרטבו כליל מטל הבוקר. היו ימים של יובש וחום כבד וקיצוני. העשב שהיה ירוק ופורח כשרק התחלנו הלך והתייבש. סביבנו רחשה פעילות חקלאית ערה. טרקטורים רתומים למשטחים עמוסי פרי. משאית רתומה לעגלות שטוחות ועליהן באלות ענק של חציר (אלה מותירות אחריהן שובל זהוב לצד הדרך). פגשנו בע"ח רבים. נטע הבחינה בלהקת דורסים בשמיים ויובל במעופו של ברווז. קורי עכביש מושלמים בצורתם נארגו בין עלי העץ וקרפדה באה לשתות מצינורות הטפטוף. 

העבודה עצמה לא שיעממה לרגע. ניסינו להקל ולשכלל ולא אחת שקענו לשיחות שאולי גם הן – כמו המלאכות – הולכות ונעלמות מחיינו. הולכות ומתרחקות מחיי אנוש.
את הדברים אפשר לתרגם לשפת המעשה. חקלאות שהקהילה היא חלק ממנה יכולה להזמין אנשים לקחת חלק בעבודות השונות. ככל שהמשק הוא מקום בריא, מטופח, מקום שנעים להגיע אליו כך יגדל הסיכוי שיצליח למשוך אליו מתנדבים בעונות הבוערות. יתכן שאת העבודה אפשר יהיה להסב לענף יצרני בפני עצמו. להציע לקבוצות חוויה של שעה או שעתיים התנסות בה, לשלב הסברים על אופן הגידול ופעילויות נלוות. זה מצריך יצירתיות וכוח אדם נוסף אך יתכן שהדבר עשוי להשתלם כלכלית.
אלא שנדמה לי שאין המדובר בתופעה יחודית לעבודה חקלאית. ככל שחיינו נסגרים בתוך חללים ממוזגים, ככל ששעותינו עוברות בשיטוט אינסופי ברחבי המרשתת - העולם הפיזי מושך אותנו אליו.
התנדבות או עבודה בשכר במשק החקלאי היא רק דרך אחת. כל מלאכה שנתמסר לה עשוייה להביא איתה רווחה. בין אם נוציא את מכונת התפירה, בין אם ניכנס למטבח לאפות עוגה. אם נצליח לטאטא את הריצפה, לסדר את הארון מתוך כבוד לחלל ולחפצים שמשרתים אותנו, אם נשכיל לשלב בעבודתנו מפגש עם אנשים ובפרט אם נלמד עצמנו מחדש: לשהות, להשתאות, להתבונן ביופי שיצרנו.