בלוג - ערוגת הגינה

במרחק הליכה

לרגל ההשקה

יונואר 22

כ.

סוף שבוע אחרון של ינואר ואני משיקה ספר ראשון שכתבתי וביחד עם תערוכה מקסימה מציוריה של יוליה.

סוף שבוע אחרון, חודש ראשון ואני קיוויתי להשיק בכלל בחנוכה. עם אור נרות וחושך סמיך של חודש דצמבר.

אני רוצה להגיד תודה ענקית למי שהגיעו. לכל מי שטרחו ובאו. משפחה, חברים, שותפים לדרך. מי שהגיעו כאן מקרוב ומי שבאו מרחוק.

לא מכבר למדתי שבתלמוד הבבלי מסכת בבא קמא נאמר: לא יסקל אדם מרשותו אל רשות הרבים. בדיון בין החכמים  מסופר על צדיק שעבר בדרך והעיר לאדם שזרק אל מעבר לגדר אבנים משדהו. הוא שאל אותו מדוע הוא מסקל מרשות הרבים אל רשות היחיד. לרגע דומה שהתבלבל אותו צדיק . אלא שלמים מכר האיש את שדהו והיה מהלך בדרך ונתקל במה שנתקל.  כמו ביקשו חכמינו לומר: רשות הרבים דווקא היא זו שעומדת, עמדה ותעמוד לרשותנו. גם אם לא נידרש לאותו מקרה קיצון של אדם היורד מנכסיו נצטרך להודות שאנו מבלים לא מעט מזמננו , שוהים, חולפים, נוסעים  ובסה"כ נמצאים במה שהמקורות מכנים רשות הרבים ובשפתינו היום – נחלת הכלל.

אני רוצה לשאול,  השאלה מה מצאתי לערוך לעצמי חגיגה? אם אחזור כמה חודשים אחורה כשהתחלנו יוליה ואני לרקום ולחלום את הסופש של ההשקה והתערוכה המוטיווציה היתה מאוד ברורה. זו הדרך להפגיש בין אנשים לבין היצירה. מעגל מצומצם שבתקווה ירחיב עצמו עם הזמן, עם הקריאה.

אלא שהשבועות האחרונים לימדו אותי שהשיקול הזה שהוא שיקול שיווקי בעיקרו קיים, חשוב ונוכח ככל שיהיה אינו היחיד אולי אפילו אינו העיקרי.

ובחזרה אל נחלת הכלל. אני יכולה לומר שבמידה רבה הפעילות שלי בשנים האחרונות מכוונת לשם, לצד הפיזי של נחלת הכלל. וגם כאשר מדובר בצד הפיזי, האסתטי הרי שהדברים קשורים קשר עמוק בנו החולפים והשוהים במרחב זה. בנפשנו. בתודעתנו. במבט ראשון ניתן לחשוב כי אין קשר בין הדברים בהם בחרתי לעסוק. מה בין הפסקת ריסוס עשבייה במרחב הציבורי לבין הליכת יום יום? מה בין השבת השקט ליער לבין הפחתת שימוש ברכב הפרטי? בספר הידוע והאהוב של ד"ר סוס חתול תעלול 2 ילדים אחים מנסים להיפטר מכתם שיצר החתול הנכלולי ובייאוש אומר האח לאחותו את המשפט האלמותי: " ניקיתם את הבית ולכלכתם את החצר". כך בספרו של ד"ר סוס, כך בסוגייה התלמודית וכך במציאות, בשיגרה. פעולות רבות שאנו עושים הן בעלות השפעה דרמטית על הסביבה בה אנו חיים, על הפלנטה שהיא ביתנו. אין באמת סיבה שנמשיך לנקוט בפעולות אלה. סביבה נקייה ומאוזנת נחוצה לנו בכל כך הרבה רמות ועד כדי שבסופו של יום בלעדיה לא יתכנו חיינו.

בבת שלמה פועלת קבוצה של אנשים מופלאים. ראובן, רילי, טל, צפריר ושלומית המופלאה  וביחד שאלנו את עצמנו בראשית הדרך:  "איך עושים שיהיה פה נקי?" וגם אם הדברים נשמעים פשוטים ותמימים למדנו שהם לא. ועם הזמן מצאנו עצמנו חותרים לסביבה נקייה חפה מפסולת והלאה משם לקדם סוגיות של נראות ושל סביבה.

לא מזמן שוחחתי עם מרטין וייל. מרטין וייל שהוא לי מקור השראה בלתי נדלה אמר לי באותה השיחה פעם ועוד אחת: את רואה משהו לא הגיוני אז תפעלי. האם כתיבה כמוה כפעולה או שוויל התכוון לאותו אקטיוויזם מובהק של ארגון אירועי מחאה, השתדלות אינסופית בפני הרשויות. המצאות פיזית בשטח. כך או כך צדק וויל , הדברים מתחילים לקרות כשמבחינים בהם. מפנים אליהם תשומת לב. נותנים את הדעת על אותו משהו שהוא לא הגיוני. כך היה עם הלכלוך הרב במרחב הציבורי בבת שלמה וכך גם בנושא עליו בחרתי לכתוב.

וברקע הטקסט ופעולת הכתיבה נמצאים מפגשים אקראיים או מתוכננים, קרובים בזמן או רחוקים עם מה שנכתב ונאמר. ספרו המצויין של וויל אודות מאבקו לשיקום אדמת חירייה הוא ספר שקראתי ושבתי וקראתי.  וכמובן ספרה של ארנה קזין במרחק הליכה שיתכן והסיט את מסלול חיי לכיוון חדש ולא צפוי. וטקסטים רבים שחלקם מצוטטים בחיבור שכתבתי ומרביתם לא. והם ממשיכים ללכת איתי בידיעתי ושלא בידיעתי.

והנה אני מוציאה ספר ועורכת לעצמי חגיגה. לוקחת את עצמי ברצינות תהומית שכה זרה לי. מתי חגגתי לעצמי אירוע? בעשור או שניים או שלושה האחרונים בודאות לא. וזאת לא רק כי תהליך הכתיבה הגיע לסיומו, לא רק כי הוצאת ספר היא רגע בחייו של אדם. אולי זה ישמע יומרני ומנופח אבל אני מכירה היטב את העולם הסביבתי בארץ. אני בחרתי לכתוב על נושא שהוא נידח ומוזנח. והרגע הזה בו הוא מקבל תשומת לב הוא רגע של חג. הליכה היא פעולה שיש לה נראות רבה . שינוי בה הוא שינוי עומק מהפכני במרחב בו אנו חיים. הלוואי ויקרה.

אז אני רוצה להגיד תודה לכל כך הרבה אנשים. מריים ששמעה ממני שאני רוצה לעשות משהו בעניין של הליכה והציעה שניפגש. ואכן ניפגשנו. העלנו רעיונות, אני דיברתי על אולי בלוג ואולי סדנא ומרים הזכירה אופציה של משהו מודפס. גלגלתי איתה את הרעיון, המשכתי לגלגל אותו ברכבת חזור מירושלים ולדעתי כבר באותו יום ולאחר ששבתי הביתה כתבתי פרק ראשון. ובהמשך חברותי לגשר ששמחו לשמוע ממני על הכתיבה ההולכת ומתקדמת ועודדו ועודדו ובהמשך חברתי יוליה שלמעשה מעורבת ממש בכל שלב ושלב, צירה את עטיפת הספר, ואט אט מצאנו עצמנו מרימות יחד את הסופש. ואור בתה של יוליה שאיירה בכזו קלילות גם לספר וגם לפרסום. תודה ענקית ליעל העורכת. אני מנסה לחשוב מה היה על הספר הזה ללא יעל ואני מתקשה לנחש. העבודה הכל כך קפדנית שלך הכריחה אותי לכתוב עוד ועוד, לכתוב שוב ושוב וכמובן לקרן שלקחה את כל מה שנוצר ועצבה ביד אוהבת, מעניקה לדבר את צורתו.

מודה מאוד לבני המשפחה שממש שמו יד בכל דבר שהיה בו צורך. ובעיקר על הסבלנות לשמוע פעם ועוד אחת גם כשכבר אני והספר יצאנו לכם לחלוטין מהאף והאוזניים.

סוף שבוע אחרון של חודש ינואר ולי יש היום יום הולדת. נולדתי ב1967 וגדלתי בעולם שאנשים הלכו בו. היה כזה דבר שילדה הולכת ברחוב והיא פוגשת ורואה מבוגרים. אנשים שהיא מכירה. חברים של ההורים, שכנים, מברכת אותם לשלום והם משיבים לה ברכה, הם פונים לענייניהם והיא ממשיכה בדרכה.

יום הקשיש

דצמבר 2021

כ. ליאת

אסופת מכתביה של חנה סנש "את לבדך תביני" שיצאה בשנת 2014 בהוצאת הקיבוץ המאוחד העניקה לי את אותם רגעי חסד ששייכים בלעדית למפגש מבורך ואינטימי עם ספר. 
נהניתי והתפעלתי מהאופן בו מתוארים במכתבים נופי הארץ, מהיכולת של בחורה צעירה כל כך לנתח בחדות את המציאות הסובבת אותה. מבודפשט. בודפשט, העיר האלגנטית שהשאירה מאחוריה ומדי פעם שבה להיזכר בה ולהזכיר אותה במכתביה. 
אחד הדברים ששבה את ליבי כשקראתי את הספר היה תיאור שעות אחר הצהריים בבירה האירופית. שעות שהוקדשו לביקורים הדדיים בין בני משפחה. שיגרה שמצטיירת בעיני שלווה, חסרת יומרה, רוגעת.  יכולתי לדמיין ריהוט עתיק, ספות מרופדות בנדיבות ועליהן ישובות שתי נשים קשישות ומשוחחות על דא ועל הא. 
סטפן צוויג באוטוביוגרפיה המרהיבה שלו – העולם של אתמול – מתאר את וינה ערב מלחמות העולם . תקופה אחרת, עיר אחרת ועדיין הקצב האיטי, היציבות המונומנטלית כמו זורקים את הקורא בן זמננו למחוזות השקט. אל תוך עולם שרבים מסממניו (התרחק שקעו ונגוזו .
אני חושבת על הוויית אחר הצהריים בבודפשט הבורגנית, על שעות בין ערביים שנמתחות ונמרחות אל מול וילון פשתן שאור רך נשקף מבעדו  או על המפגשים המשפחתיים שהיו נהוגים בקריית אתא  בסלון ביתה השדוף של סבתו של בעלי ואני לא יכולה שלא לתהות אודות אותה תלישות מרצון אליה פניתי אני ואליה פנו הורי ורבים ממכרי. 
כאן  - בשונה מתחומים אחרים – אין לי אלא להאשים את עצמי. צדקו בעלי והמנחה שלו שדנו בנושא כשנפגשו אחרי שנים בימי השבעה על מות אביו של המנחה. התלישות מסביבה קרובה ואהובה, העדר מפגשים עם האנשים היקרים לנו אינם תולדה של מחסור בזמן. היום גם אני מבינה את מה שלא הבנתי אז.
אנחנו בוחרים לעשות דברים אחרים. להתפזר במרחב ובזמן. לצאת לרטריט, להירשם לסדנא, לבלות סופש במלון, ללמוד, להתעמל. אני מרבה ליצור לעצמי מפגשים סביב נושאים שבוערים בי, עוד אירוע ועוד התרחשות ובדרך אני הולכת ומאבדת אחיזה באותה סביבה אנושית שהיתה יכולה אולי ללכת איתי הלאה. להמשיך וללוות אותי לאורך חיי. להקנות יציבות. להרבות ביטחון.
לפני שבועיים נלוויתי לאמי לאירוע שהתקיים במתנ"ס הקרוב לביתה. האירוע זכה לשם המלבב יום הקשיש וכשהגענו כמובן שנוגנה באולם מוזיקה שמחה ועולצת. עובדות צעירות, ככל הנראה נציגות של חברת סיעוד זו או אחרת סבבו סביבנו.  לבושות ומאופרות בקפידה. כשיצאנו משם הכתה בי ההבנה שאין להן מושג. אין להן מושג שהאישה עם ההליכון או זו הנתמכת על ידי עובדת זרה, היו גם הן פעם באביב ימיהן. נשים נמרצות ויפות  שנעו (לפני ארבעה וחמישה עשורים) בחופשיות ובקלילות בין קריירה למשפחה, בין אפיית עוגה להשתתפות באספת הורים. כיום כמובן אין לכך זכר. חלקן מעוררות רחמים במראה שלהן, בשערן המקליש, ביכולות שמתעקשות לעזוב את גופן בזו אחר זו. סביר שאיש לא יכול לשער או לנחש.  הרי אנחנו כבר מזמן לא חיים את חיינו באותו אזור גאוגרפי בו נולדנו. אותן עובדות צעירות שפגשנו במתנ"ס סביר שלא גדלו בישוב זה והנשים שהכירו בילדותן יזדקנו הרחק מעיניהן. 
אולי הרגע בו פגשה אמי בהתרגשות אין קץ אישה מעברה, אישה שבמשך שנים עבדו באותו בית ספר. לימדו, קיטרו זו לזו, שתו קפה בחדר המורים מעשה יום ביומו היה יכול לרמז לנו ולסובבים אותנו שקשישים אלו יש מאחוריהם עבר עשיר ושהזמן לא יחסוך שבטו גם מהצעירים שביננו. 
כל כך הרבה שמחה היתה כשנפגשו .  והרבה עצב גם כן. 
והאמת שהגענו לשם המפגש. המפגש שאנחנו כבר לא יודעים איך אפשר לגרום לו לקרות. חשבתי שאולי עלי לברר אם יש עוד נשים במצבה של אמי. ספונות בביתן, נואשות לחברה של אדם בן גילן.  לרגע עברה בי מחשבה שאנסה ליצור אני את המקום אליו באים כדי לשבת יחד, כדי לדבר. כמו כל כך הרבה דברים שפעם פשוט קרו ועכשיו צריך לנסות  ולהמציא אותם. כשהם היו חלק מהווית היום יום איש מן הסתם  לא שם לב לקיומם, לא טרח להודות על עצמם היותם.  ואלו היום גם אם נשקיע את מירב המאמצים, גם אם נקדיש לדבר סכומי כסף גבוהים אין סיבה אמיתית להאמין שישובו. מה שחלף חלף. 
אצל סבתו של בעלי לא רק המשפחה התכנסה. למעשה המשפחה הגיעה על ענפיה השונים בשבתות. אם במקרה הזדמנו לביתה באמצע השבוע מצאנו אותה יושבת בחברת  בת דודתה שגרה בבניין הסמוך. קרובות משפחה וקרובות גאוגרפית יכלו שתיהן להמשיך ולהיפגש, להמשיך ולהתראות  עד גיל מופלג.
אולי זה לא נשמע כל כך מיוחד או מעניין. רובנו בוחרים אחרת. מקדשים את האינדווידואל. את היכולת לעשות בכל רגע של חיינו את הדבר המתאים לנו ביותר. להימצא בצמיחה, להתאוורר ושאר פעולות על שמותיהן המפתים. כל דקה ומה שמתאים לה. כולנו מתניידים ברכב פרטי אף שזו דרך התניידות שלא תשרת אותנו בזקנתנו והיא גוזרת חיי מדבר על הורינו הקשישים  ועל החלשים שבקרבנו. למה שנחשוב על כך עכשיו? ובאמת, גם הורי מן הסתם לא נתנו דעתם על כך כל עוד היו חלק ממרוץ החיים. כנראה שבמוקדם או במאוחר נמצא גם אנחנו את עצמנו בצד החלש של המשוואה. נידונים לבדידות ולניכור מוחלט מכל מה שבחרנו לשתף אתו פעולה בהתלהבות אין קץ. 

עבודת כפיים כמשאב

יוני 2020

כ. ליאת

רבים לא יסכימו עם הדברים. יהיה מי שיכעס ויתרעם. שכן עבודת כפיים עדיין נמצאת סביבנו. לרוב היא נחלתם של מעוטי היכולת. אנשים קשי יום שאנחנו חולפים על פניהם ברכבנו כשהם אוחזים חרמש ומכסחים את העשב שלצד הדרך ולא אחת תחת שמש קופחת. או אלה המניפים פחים מלאים ברחוב בו אנו גרים אל משאית האשפה.
ובכל זאת, העולם משתנה והוא עושה זאת בקצב מסחרר.
בציר ענבים שבילדותי היה מלאכת כפיים הוחלף במכונה הנכנסת בין שורות הגפנים ובמשך לילה אחד בוצרת כרם שלם.
מסיק זיתים שעד לפני שנים ספורות עוד דובר ודובר עד כמה העבודה בו רבה ויקרה גם הוא נעשה כיום יותר ויותר על ידי מכונות.
מזה כעשור עבודת האדמה היא חלק משמעותי מחיי. אני מגדלת עצי שסק, לעת עתה מדובר בטיפול ידני ובפרט עבודות הדילול והקטיף. במהלך עבודת הדילול אנו ניגשות לעץ, עוברות ביסודיות מאשכול פרחים למשנהו, וכמו מעצבות אותם מחדש. במהלך תקופת הקטיף ניגש אל אשכולות הפרי ובעדינות נקטוף את הבשלים והטובים שבפירות. נניח בזהירות בסלסלת פלסטיק הנמצאת באדנית תלוייה על כתפנו.
יתכן שבתוך זמן לא רב תימצא מכונה שתדלל את הפרחים ותקטוף את הפירות.  (אני מודה שאני מתקשה לראות את זה קורה בגלל אופיין של פעולות אלה).
מאחר ונקלעתי לענף חקלאי עתיר עבודת כפיים ( גם הגיזום ידני ובמקרה של המטע שאני מטפלת בו גם עבודת פיזור הקומפוסט) יצא לי ללמוד לא מעט על התשוקה שלנו לעבודת כפיים. על ההנאה הרבה שבאפשרותה לגרום לנו. אני משערת שלו היינו אני וחברותי למטע עובדות בעבודת כפיים מדי יום ולאורך השנה כולה, אלו היתה זו עבודה קשה ומכבידה לא הייתי כותבת שורות אלה. אלא שלא זה המצב. העבודה במטע משתנה עם העונות. ישנן תקופות שאין עבודה כלל. פרט לעונת הקטיף כמעט שלא ניכר לחץ בעבודה. 
התמזל מזלי לעבוד בחברתן של נשים שרוחשות כבוד והערכה רבה למטע ולעבודה בו. שמחות לאפשרות להימצא בחוץ, להזדמנות להפעיל את הגוף – להימתח אל מול צמרות העצים. כבר בעונת הדילול הראשונה השתאיתי אל מול הנאה זו. נהנות פעם מהחברה והשיחה ופעם דווקא מהלבד ומהשקט.
בילדותי ראיתי את הדברים באור שונה לחלוטין. הקימה בשעות הבוקר המוקדמות היתה קשה עד בלתי אפשרית. שעות העבודה במטע של הורי מיאנו להתקדם. כל יום היה העתק דהוי של קודמו: היום קטיף, מחר קטיף – לא נגמר. 
זה עתה סיימנו עונת קטיף מאוד אינטנסיווית. קצרה , מעייפת. זו העונה הששית לי במטע. אף יום לא נראה כקודמו. היו ימים בהם עגלת האריזה והציוד שעליה נרטבו כליל מטל הבוקר. היו ימים של יובש וחום כבד וקיצוני. העשב שהיה ירוק ופורח כשרק התחלנו הלך והתייבש. סביבנו רחשה פעילות חקלאית ערה. טרקטורים רתומים למשטחים עמוסי פרי. משאית רתומה לעגלות שטוחות ועליהן באלות ענק של חציר (אלה מותירות אחריהן שובל זהוב לצד הדרך). פגשנו בע"ח רבים. נטע הבחינה בלהקת דורסים בשמיים ויובל במעופו של ברווז. קורי עכביש מושלמים בצורתם נארגו בין עלי העץ וקרפדה באה לשתות מצינורות הטפטוף. 

העבודה עצמה לא שיעממה לרגע. ניסינו להקל ולשכלל ולא אחת שקענו לשיחות שאולי גם הן – כמו המלאכות – הולכות ונעלמות מחיינו. הולכות ומתרחקות מחיי אנוש.
את הדברים אפשר לתרגם לשפת המעשה. חקלאות שהקהילה היא חלק ממנה יכולה להזמין אנשים לקחת חלק בעבודות השונות. ככל שהמשק הוא מקום בריא, מטופח, מקום שנעים להגיע אליו כך יגדל הסיכוי שיצליח למשוך אליו מתנדבים בעונות הבוערות. יתכן שאת העבודה אפשר יהיה להסב לענף יצרני בפני עצמו. להציע לקבוצות חוויה של שעה או שעתיים התנסות בה, לשלב הסברים על אופן הגידול ופעילויות נלוות. זה מצריך יצירתיות וכוח אדם נוסף אך יתכן שהדבר עשוי להשתלם כלכלית.
אלא שנדמה לי שאין המדובר בתופעה יחודית לעבודה חקלאית. ככל שחיינו נסגרים בתוך חללים ממוזגים, ככל ששעותינו עוברות בשיטוט אינסופי ברחבי המרשתת - העולם הפיזי מושך אותנו אליו.
התנדבות או עבודה בשכר במשק החקלאי היא רק דרך אחת. כל מלאכה שנתמסר לה עשוייה להביא איתה רווחה. בין אם נוציא את מכונת התפירה, בין אם ניכנס למטבח לאפות עוגה. אם נצליח לטאטא את הריצפה, לסדר את הארון מתוך כבוד לחלל ולחפצים שמשרתים אותנו, אם נשכיל לשלב בעבודתנו מפגש עם אנשים ובפרט אם נלמד עצמנו מחדש: לשהות, להשתאות, להתבונן ביופי שיצרנו.

הן אפשר (מה אני יכול בחופש הגדול)

קיץ 2019

כ. ליאת בלוך א. מרים רוט


כשהילדים בחופשה מבית הספר
כשהחום כבד, מקהה חושים
אנחנו עוצמים עיניים וחולמים

על חופשה אקזוטית, על חופי הטורקיז הניבטים אלינו ממודעה חולפת, על הפארק שאת תמונתו החדה שלחו חברים בקיץ שעבר, על המטוס שיקח אותנו הרחק הרחק מכאן , הרחק ככל האפשר. 
הן אפשר. אפשר אף זול, אפשר אף מקובל ונהוג, אפשר לצאת ולהרחיק ואף עד קצווי עולם. אפשר. השאלה אם חייבים. לרגע קט אני מזמינה אותנו לעצור ולהיזכר בהנאות ובכיופים שמחכים לנו במקומותינו

להלן רשימה חלקית:

להתחיל את היום בשיטוט ביער. להזמין לכוס קפה חבר או חברה שלא פגשנו זמן רב.
לגשת לספריה העירונית (לבד/עם הילדים) ולסקור בנינוחות מדף ועוד אחד
להתחיל את היום בחוף הים. לפקוד מפעם לפעם פינה מוצלת וקסומה  - עם ספר טוב, עם עבודה שרצינו להשלים. 
לעצור לשיחת חולין  עם השכנים. לבקר עם הילדים בשוק
להזמין את האחיין או האחיינית לסרט. לקטוף תאנה עם שחר
לתרגל יוגה מול השקיעה ובעצם למה לא לצאת סתם להליכה רוגעת בשעה בה היום נמוג והאור דועך לאטו
לקחת אויר, לנשום עמוק, להסתכל סביב – אינספור אפשרויות בבית ובחוץ, אינספור אפשרויות שמחכות בסבלנות אין קץ שיהיה לנו רגע פנוי עבורן...
חלקן מקננות בליבנו (מתי נשמע יותר מוזיקה, מתי נלך להצגה טובה) אחרות קיימות בשגרה ועדיין עשויות להפתיע (בשול של ארוחה טעימה ומושקעת, סידור נינוח של ארון הספרים/הבגדים)
אינספור אפשרויות טובות ומיטיבות  - על רובן הגדול ויתרנו מזמן. שווה שנעצור לרגע את מרוץ ההישגים הגדול – מעבודה חסרת רחמים אל החופשה המושלמת וחוזר חלילה. שווה שנעצור לרגע ונשאל את עצמנו: מה אני יכול בחופש הגדול. 

כשאני חי בצד העשיר והשבע של הפלנטה, כשהכלכלה סביבי חיה ובועטת. הכסף בנמצא ואתו אני יכול לקנות ולקנות עוד ועוד. סופש באירופה. חודש בקוסטה ריקה. מופע בלונדון. ארוחה בפריז. לקנות בקלות, בזריזות, בהקשה על המקלדת, או דרך הנייד בתור לקופה בסופר.
באופן טבעי, מה שכאן, מה שבחינם, נזנח ונשכח. שהרי לא קיבלנו תמונות שיזכירו לנו כמה טוב לילדים בחברתם של בני הדודים. כמה שהייה בת יום יומיים מקרבת אותם. מאפשרת להם להכיר, להתיידד ואילו רעיונות למשחק – חדשים, עתירי דימיון - הם מוצאים כשהם יחד, כשמניחים להם. חבורה ססגונית -  עתים צוהלת, עתים חרישית  - משייטת על מי מנוחות בסביבה בטוחה ואוהבת. אדישה ועיוורת לחלוטין לזמן החולף. 
כי אפשר ובדור הזה גם הילדים אתנו חלק מהמרוץ. פספסו את מסיבת הסיום כי ביוני הטיסות זולות, ויתרו על ליל הסדר כי השנה הסתדר לנו לטוס בפסח, נעדרו מביה"ס בתקופת החגים כשזיהינו הזדמנות לטוס לחודש. בהעדר תמונות, פרסומות, שלטי ענק מה שכאן מה שחינם, מה שקרוב, מה שפשוט - דינו נחרץ. צבעיו דוהים במוחנו והוא הולך ומאפיר. נמוג אט אט ובהתמדה אל מחוזות השכחה. אינו נספר, אינו נחשב. הן אפשר.