מתוך טקסט הפתיחה ל כנס הליכת יום יום במרחב הכפרי

בעשורים האחרונים אנחנו בפנים. או לפחות יותר בפנים.

אם כילדה הדרך הקצרה מבית ספר הביתה נמתחה על פני שעה ומעלה

ושלל סיבות הוציאו אותי שוב ושוב החוצה כיום המצב שונה.

אנחנו חיים בבתים גדולים יותר ואלה בתורם כמו משאירים אותנו בתוכם

לא רק הבתים גדלו והשתנו. גם עולם העבודה. העבודה מתרחשת לרוב בפנים. בתוך מבנה של משרדים. מבנה של חברת הייטק. מבנה של בית ספר, קניון. אמנם זה אינו עיסוקו של כינוס זה אבל בסוגריים אומר שמעניין לשים לב גם לדיאלוג בין מבני ציבור או של מקומות עבודה מהעשורים האחרונים לבין החוץ שסביבם. לניכור בינם לבין כל סממן שקשור לעולם הטבע.

אלא שיציאה החוצה נחוצה לגופנו ולנפשנו משלל סיבות. יש בה לגוון את היום שלנו, יש בה להשיב לנו יכולות שאיבדנו.

הרגע בו נשיב לדרך, הדרך אל, הדרך מ.... את מקומה ואת משמעותה טומן בחובו פוטנציאל אדיר. הוא פתח למעגלים רבים של טיפוח המרחב ושל שיפור איכות החיים. האפשרות שנראה את המרחב מנקודת המבט של הולך הרגל ולא של הנוהג ברכב תביא בתורה לשפה חדשה. שפה חדשה ומיטיבה בשכונה וברחוב. שפה חדשה בישוב בו אנו מתגוררים.

זה אינו מהלך קל. יתכן שישנם ישובים שזה אף בלתי אפשרי בהם. בחרנו לקיים את הכינוס הזה במעגן מיכאל כדי לפגוש את האפשרות הזו פנים אל פנים. לראות אותה מקרוב וללמוד ממנה. 

השינוי כך אנחנו מאמינות יכול להגיע ממש מתוכנו. מהרגע בו נרצה בו. מהרגע בו נתבונן ביום שלנו. נמצא את כברת הדרך וקצרה ככל שתהיה ונמיר את ההתניידות בה מנסיעה להליכה.  

בתוך המשבר הסביבתי החמור בו אנו נתונים קל לראות במרחב הכפרי עניין מיותר ומזיק. ואפשר גם לראות בו כוח מוביל. כוח שיוביל בעתיד הנראה לעין להשבת הפרא, לפעולות של שיקום וריפוי, כוח שיוביל  שינויים הכרחיים. כפי שנראה במהלך הכנס הליכת יום יום היא בחזקת  נקודת פתיחה.

אם אמרנו בתחילת הדברים: אני הולך משמע אני בחוץ כדאי אולי שנוסיף: אני בחוץ משמע אני מרגיש...את הבחוץ

מאחלת שיהיה לנו יום מעניין ומהנה. ושנצליח לפרוץ בו אל מעבר לשגור ולמוכר.