יצור ככל היצורים

בשני השבוע נפגשנו במעגן מיכאל לכנס הליכת יום יום במרחב הכפרי

בשלב די מוקדם של היום כיביתי את הנייד. בסופו, כשהדיון הער כמו גווע מאליו התברר שהשעה 14:30. סיימנו בדיוק בשעה המתכוננת. 

הרבה רגעים מרגשים אצרו בתוכן השעות שחלפו בין לבין. השיבה לבית ספר שדה חוף הכרמל החזירה אותי עשרות שנים אחורה. עד מהרה התברר שכך הדבר גם עבור רבים מהבאים. היו מי שסיפרו שהדריכו במקום בעברם במסגרת הצבא או שנת שירות והיו מי שכמוני הגיעו לטיול שנתי, לקייטנה של החברה להגנת הטבע.

התעוררתי מוקדם, מודה על שלמרות ההתרגשות ישנתי שינה אמיתית וכבדה. כשהגעתי למקום התחלתי דווקא בישיבה לצד שולחן קק"ל באזור החדרים. באולם הקטן  והיפה על שמה של גייל רובין ניסיתי לדמיין את עצמי מגיעה עם חברי לכיתה לשמוע הדרכה. ערב, עייפים מיום של טיול מן הסתם ישבנו  לצד הקירות על הרצפה, תופסים כל פינה בחלל שאולי אז נראה לנו גדול. ילדים שמקרן שיקופיות כזה או אחר מציג בפניהם תמונות של ציפורים ומדריכה טרוטת עיניים בסוודר רחב מתארת בפניהם את מאפייני השטח המיוחדים לאזור.

נכון שאהבתי לטייל, נכון שכל מה שקשור היה לחברה להגנת הטבע הילך עלי קסם. אבל לא חושבת שהיתה בי יותר מדי אהבת טבע. גם מאוחר יותר כשניסיתי להתקבל לשירות צבאי בבית ספר שדה זו לא היתה אהבת הטבע  אלא האפשרות לשירות שאין בו מדים 

כשעדנה גורני מספרת בהמשך היום על ילדותה בתל אביב אני מבינה כמה טוב שלשם אנחנו חוזרים. לאיך התחלנו? והיא מספרת על העץ שבילתה שעות בין ענפיו ותוך שהיא קוראת ספר. ועד כמה זה היה מצב מושלם עבורה. האם נוכל לאחל חוויה כזו גם למי שגדלים היום?

ולמעשה בזה בדיוק עסקנו. בלצאת החוצה. באפשרות שנשוב לצאת החוצה. והתחלנו את היום בחוץ. בסיור צפרות. הולכים בין ברכות הדגים "חמושים" במשקפות צופים בלבנית ובמגלן. היום שלהן שם. עפות מעל, עומדות במים על רגליים ארוכות, לוכדות לעצמן ארוחת דגים. וכאן גם  נתקלנו בבשורה משמחת. פארק  צפרות שהולך ונשלם במקום וכולל בתוכו בריכה גדולה שתנסה לדמות עד כמה שניתן טבע. שוליים שיורדים בשיפוע מתון, צמחייה מקומית....

בהמשך היום אני מזכירה את השבת הפרא ואומרת שקל לנו לראות במרחב הכפרי עניין מיותר ומזיק. אלא שאפשר גם לראות בו כוח מוביל. כוח שיוביל בעתיד הנראה לעין להשבת הפרא ולפעולות של שיקום וריפוי.

תמר וייס גבאי קוראת קטע מאיר עיניים מתוך ספרה "החזאית". הספר היפה הזה מצטרף לשולחן הספרים  שפתחנו מחוץ לכיתה ולצדו גם ספרי שירה של סבינה מסג, לקסיקון זאולוגי של עדנה גורני ופרח רחוב שאני כתבתי. 

ביום הזה אפשר היה להאמין לרגע שטקסטים יש בהם  לחולל שינוי. קטעי פרוזה הוקראו. קטעי שירה הוקראו גם כן. תמר ועדנה הן סופרות מוכרות ומוערכות. סבינה משוררת טבע דגולה. גם היא שבה בדבריה לאותו מפגש ראשוני בילדות עם הטבע, קוראת בפנינו שיר ילדים מקסים על ילד, מגפיים, בוץ, שלולית שכתבה תחת שם העט: עדולה. ועוד אנו שומעים ממנה על הליכותיה בישוב שלה - כליל. איך אחרי ערב שירה מסרבת לטרמפ כי היא רוצה לשהות עוד עם הדברים. ובבוקר עולה לגבעה לקנות לחם מהאופה והדופק שמאיץ והנשימה שצריך להסדיר מביאים איתם כל כך הרבה טוב. 

מאורי ערד אנחנו שומעים על שאחרי שצפה בסרט וול אי הבטיח לעצמו שבישוב שלו יודפת לא יזיז יותר את האוטו. בהמשך דבריו הוא עוסק באפשרות ללכת עד כמה שניתן בלי להפריע. שלהקת דרורים תמשיך בעיסוקיה למרות שחלף במקום. ואכן יש כל כך הרבה אופנים להליכה שלנו במרחב. לנוכחות איתה אנחנו יוצאים אליו.  ולא במקרה יצאנו מתוך הטקסטים ומתוך שאלת הקשר ביננו לבין הטבע. הצורך כמו שאומרת תמר לספר לעצמנו את הסיפור בצורה חדשה. בצורה שרואה בנו חלק מעולם הטבע. והנה אנחנו בישוב הכפרי נוסעים באוטו. למי זה כבר מפריע? מה הבעייה עם זה? וילדים בני 17 ייהנו להגיע למפגש חברים בג'יפ של ההורים וממש עד פתח המקום בו בחרו להיפגש.

אז זהו שלא. בין אם זה קורה מבלי משים ובין אם בהכרה מלאה. הנסיעה הזו היא סוג של הכרזה:

"אני כאן המלך". בכנס הזה ודובר אחרי דובר כמו ניסינו לחזור לממדים שלנו. לממדי אנוש. אנחנו כאן. אנחנו כאן לתקופה קצרה. יצור ככל היצורים.

מאחלת לתנועת הגענו ברגל שתצמח מלמטה, שתהפוך להיות מדוברת  וממש תחת כל עץ רענן. רואה בעיני רוחי את הרגע הזה שאדם מגיע למקום והרכב שלו חונה הרחק משם ומישהו אומר לו את המשפט: אז גם אצלכם יש העניין של הגענו ברגל?

אינשאללה